איום כימי וביולוגי

במרוצת השנים, הלך והתפתח תחום הנשק הבלתי קונבנציונאלי, ובתוך כך חומרי הלחימה הכימיים. עוד בימי קדם השתמשו צבאות באמצעים בלתי שגרתיים כמו הרעלת מקורות מים, גרימת מחלות ומגפות וכד'. במלחמת העולם הראשונה השתמשו בגז כלור כדי לשתק יכולות צבאיות ועורפיות ועם השנים השתכללו השיטות והאיום נעשה משמעותי יותר. במלחמת אירן - עיראק נעשה שימוש נרחב בחומרי לחימה לא קונבנציונאליים והנזק לאוכלוסיה היה אדיר.

חומר לחימה כימי

חומרים כימיים נועדו לפגוע בגוף האדם, בהתבסס על התכונות הפיזיולוגיות שלו. היקף פגיעתם רחב בדרך כלל. חומרת הפגיעה נמצאת ביחס ישיר לריכוז החומר הכימי אליו נחשפים ומשך זמן החשיפה. 
פגיעה מחומרים אלו יכולה להתרחש ממקורות שונים: שיגור ראשי קרב כימיים, העברת כימיקלים ממקום למקום ע"י הובלת מטען רעיל וכיוצא בזה.

החל"כ (חומר לחימה כימי) מוגדר ומסווג על פי שתי תכונות עיקריות:

• מידת הרעילות - כושר גרימת נזק של חומר הלחימה עם פגיעתו בגוף.
• מהירות ההשפעה - משך הזמן שלוקח מרגע חדירת החומר הכימי לגוף ועד הופעת סימפטומים של פגיעה. ההשפעה עשויה להיות מיידית או מושהית.

כיום מוכרות ארבע דרכים אפשריות לחדירת חומר לחימה כימי:

• דרך מערכת הנשימה.
• באמצעות מגע עם העיניים.
• דרך מערכת העיכול.
• באמצעות מגע עם העור.

חדירת החומר דרך מערכת הנשימה או דרך מגע עם העיניים היא לעיתים קרובות חמורה יותר מאשר חדירת החומר דרך מגע עם העור או חדירה דרך מערכת העיכול.

לחומר הלחימה הכימי שלושה מצבי צבירה:

1. מוצק - החומר בצורתו הקפואה.
2. נוזל.
3. ארוסול (מצב צבירה בין נוזל לגז, רסס).

מרבית חומרי הלחמה הכימיים משוגרים במצב נוזלי ועוברים למצב של גז רק בפיזור החומר. עמידות החל"כ (גבוהה ביותר במצב מוצק) מהווה מדד ליכולת שהייתו במצב פעיל בשטח לאחר פיזורו, עד שהחומר המסוכן כבר אינו רעיל.
החומרים הכימיים הם לרוב נטולי ריח. חלקם אמנם מלווים בריח, ואולם בשימוש לצרכי לוחמה נפוצה ההעדפה לאלו נטולי הריח על מנת ליצור קושי בזיהוי החומר.
פגיעת חל"כ מחייבת הפסקת מגע מוקדם ככל האפשר עם החומר, קרי הרחקה מהירה של הנפגע מהמקום, הפשטתו וטיהורו.

 

גז עצבים

זרחנים אורגניים (Nerve Agents) הם הרעילים והמסוכנים שבחומרי הלחימה הכימיים. אלה הם חומרים חסרי צבע, ריח וטעם, ועלולים להמית במהירות מספר רב של נפגעים בלא כל סימני אזהרה מקדימים.

החומר יופיע במצב צבירה של נוזל או של גז, או בצורת רסס (טיפות זעירות).

חדירה של גז העצבים לגוף האדם תתבטא למעשה בהפרעה בויסות פעילות מערכת העצבים ומהירות השפעתו גבוהה. סימני הפגיעה מהגז (לפי סדר הופעתם) כוללים: נזילה מהאף, לחץ בחזה, טשטוש ראייה, קשיי נשימה, הזעה מוגברת, בחילות והקאות. רק הופעה של לפחות שניים מהסימנים שפורטו, מעידה על פגיעה.

נפגע מגז עצבים מאבד שליטה על שרירי גופו, מפרכס, מזיע ומאבד שליטה על סוגרים. פעולתו של גז עצבים מהירה יחסית. סיבת המוות היא בדרך כלל דום נשימה או דום לב. רוב גזי העצבים חודרים לגוף דרך מערכת הנשימה.

 

גז כוויה

גז הכוויה, הידוע בכינויו "גז החרדל", פוגע במערכת התרבות התאים בגוף ועם חדירתו התרבות התאים נפסקת, פעולה שגורמת להיווצרות "כוויות" על גבי העור. 
סימני ההרעלה יופיעו רק שעות לאחר החשיפה. החומר, הוא בד"כ רסס נוזלי והכוויות אינן כוויות חום אלא כוויות כימיות. חל"כ זה עלול להביא מוות אם נשאף לריאות וגורם לבצקת ריאות. על כן יש חשיבות מכרעת להמצאות בחדר אטום וחבישת מסכה. 
חשוב להדגיש: הפגיעה בחרדל בדרך כלל איננה מסכנת את החיים.