דברים שנשא ראש העיר רחובות מתן דיל, באירוע הזיכרון "משבעה לתקומה" לזכר חללי ונרצחי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל

יקירי, בנות ובני המשפחות השכולות,
תושבות ותושבי העיר רחובות,
מכובדיי כולם.
"דימיתי שהזמן עמד מלכת. שעוד עומדים כאן בלבלובם עצי תפוח, או גני שלכת, פורשים כאז את שטיח זהבם. כמו לא נחרב עלינו עולמנו, כמו לא נדע את כל אשר נדע, כמו עוד עומד ביתנו ומקומנו, שולחן לבן, ערוך לסעודה". (לאה גולדברג)

הרגע הזה הגיע. שנה מאז השבעה באוקטובר.
נקודת ציון על רצף בזמן. שנדמה שאי אפשר לכמת אותו ובכל יום משפחות ממאנות לקום מהשבעה. מטבח השבעה באוקטובר.
רגע כזה שתקופה ארוכה אי אפשר היה לדמיין אותו וגם עכשיו הוא כמעט בלתי נתפס.
שנה מאז אותן שעות ארורות וחשוכות, בין נשימות מבועתות ואודים עשנים. מאותן שעות אפלות שאבדו הצלם והתום ולא חדלה התפילה, לאדם, לאלוקים.
שנה מאז העצב והיגון פרצו לתוך שמחת התורה.
שנה מאז השבת ששינתה את חיינו.

במעמד הכואב, הטעון, המורכב והמבקש הזה הערב, כשקדושת היום מתנה תוקף, אני חוזר אל אותן השעות הקשות בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר.
אני חוזר אל קולות האזעקות שפילחו את קדושת השבת והחג והחיים. אזעקות שכל מי שחי פה, ידע, הבין והרגיש שהן אחרות. לא דומות לשום דבר שהכרנו.
אני חוזר, אל אותן השעות ומאז ונשאר. כי הם עוד שם, 101 חטופות וחטופים, במשך שנה שלא נספרת אלא בימים. בדקות. ברגעים. בימי הולדת שחולפים. 
חוזר אל אשתי אפרת, שהבינה, ובעיקר התקשתה כמו כולנו, להבין, שאחיה, אשתו וילדיו נצורים בממ"ד בביתם בקיבוץ 'ניר עם' חמושים בסכינים כי יש שמועות על חדירה של מחבלים.

ובמשך הדקות הארוכות, שהרגישו ארוכות מתמיד, כשהלכתי אל בניין העירייה באותה השבת בבוקר, החלו להצטבר עוד ועוד פרטים ודיווחים שפערו את האדמה שמתחת לרגליים ומוטטו את השמיים מעלינו.
ואז השמות. והסיפורים. והכאב. והגבורה. 

דולב ואודיה סויסה שנרצחו בשדרות,
ואורן אלפסי שנרצח בקבוץ נירים,
וטל סיטון שנרצח בבארי,
ורון בנימין שנרצח ליד צומת מפלסים וגופתו הוחזרה מעזה חודשים ארוכים לאחר מכן.
ואהובינו ממסיבת הדמים: אור חיים בן חמו, בר ליאור נקמולי, הדר פרינץ, ליאור חדד אטיאס, ניסים מעיין לוי ועמית מגנזי ושמיל אבאסוב, נהג המונית שהציל שתי נערות במסיבה ונורה בעצמו למוות.
אנשים צעירים ויפים שרק ביקשו לרקוד ולאהוב ולשמוח. לחיות.
פגשו לנגד עיניהם רֵשָע שעולה על כל דמיון.

בשבת ההיא, עוד לא היכרנו את רוב השמות. 
עוד לא ידענו את גודל האובדן והזוועות.
עוד לא ידענו שלב יכול להישבר כל כך הרבה פעמים ולכאוב כל כך.
עוד לא דמיינו את אין סוף הגיבורות והגיבורים. כיתות כוננות ואבות ואימהות וילדים. 
באותה השבת ראיתי מאות אנשים מכל קצוות העיר, עוזבים את המשפחות שלהם, יוצאים מהבתים ודוהרים בכל דרך אל עבר היישובים והקיבוצים הבוערים.
אל הנובה. אל בסיסי צה"ל והדרום האדום מדם.

נציגיו המופלאים של עם מופלא שהתעלו לגודל השעה עוד לפני שהבנו עד כמה אנחנו נזדקק מאז לשעות של רחמים ורצון.

רב סמל בכיר זיו דדו, מגדוד 51 של גולני, שהשאיר בביתו את אשתו סתיו ואת בתו מיה בת החצי שנה כדי להילחם בכיסופים, שם גם נהרג.

וסרן ירין גהלי שבמהלך הלחימה בתוך רצועת עזה קיבל את הפיקוד על צוות לוחמים חדש איתם יצא למשימתו האחרונה. ירין נפל בקרב בדרום הרצועה.

והאחים התאומים אלון וארז קליינמן, שעלו יחד על מדים ולחמו בקרבות הקשים בחולית ובכפר עזה והצילו נפשות רבות, שבועות לפני שרב סמל אלון ימצא את מותו בקרב בחאן יונס.

וסרן איתי כהן, לוחם יחידת יהלם בהנדסה קרבית, שחזר מבילוי לילי שעתיים בלבד לפני המתקפה. והספיק להיות הלוחם הראשון שהגיע לקיבוץ עלומים מתחילת הבוקר הנורא.
בזמן שאיתי לחם בחירוף נפש, אופק אחותו שאלה אותו בהודעה: איך אתה מרגיש?
איתי השיב לה: 
״אין תחושות. יש רק מחויבות".

המחויבות הזו, המסירות הזאת, כוח העל הזה שיש לגיבורי העל האלה, האהבה הזאת, היא הסיפור הנצחי של העם שלנו.
היא האור והטוב אל מול החושך והרע.
היא הרעות שנישאת מבלי מילים ואיפה שהמילים נגמרות.
היא הבסיס והאמת היחידה כמעט שלא קרסה ככל השאר באותה השבת.
היא מה שאמר אביו של גיבור ישראל, ענר שפירא שהציל במו ידיו ובחייו ישראלים שהיו איתו במיגונית המוות ליד רעים, אחרי שברחו מהנובה.
אביו משה, אמר ״זה לא סיפור מלחמה. זה סיפור על אהבת האדם״.

אהבה כציווי, שפעמה מבפנים בֵּסמלת שי אשרם, בתו של חברי האהוב דרור אשרם, 
תצפיתנית אמיצה שנאבקה כדי להישאר בתפקידה למרות מגבלות רפואיות. ונאבקה באותן העוצמות כדי להזהיר את מפקדיה מהמתקפה שעתידה לבוא, מתקפה שגבתה את חייה.

ובסמל ראשון איתמר בן יהודה, שנהרג בקרב במוצב פגה, "מגן בארי", קילומטרים ספורים מהמקום שבו נהרג דודו יצחק בקרב על בארי במלחמת השחרור.

ובסמל ראשון מיכאל בן חמו, הילד שראיתי גדל בבית הכנסת והפך ללוחם עז נפש שהצליח לחסל חלק ניכר מחוליות המחבלים שאיימו על כיסופים ובכך תרם רבות להצלת רבים מבני הקיבוץ והבסיס.

זו המסירות והמחויבות של רב סמל ראשון טל פיליבה שהחליט לעזוב את הטיול שעשה להונדורס, והעביר לא פחות מארבעה לילות בשדות תעופה שונים ברחבי תבל, כדי להצטרף לחבריו מיהלם שהשמידו מנהרות בדרום רצועת עזה.

כולם נענו לקריאה שהגיעה אליהם ואף עוד בטרם נקראו. 
לקריאה שהגיעה מתוך צו מצפונם.
בהתגייסותם ובגבורתם הם הצטרפו לשיירה ארוכה עד כאב, משלחת מלאכי שרת של בני ובנות עירנו שמסרו את נפשם בעבור תקומתו של עם ישראל בארצו.

יקיריי, בנות ובני המשפחות השכולות,
זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד זכיתי לפגוש ברבים מכם והפכתם לחלק בלתי נפרד מהלב שלי ושל כולנו. 
בתוך שברונות הלב האינסופיים שאנחנו חווים, יום יום במלחמה הזאת, אתם ההוכחה למילותיו של הרב קוק על אור שחודר מבעד לסדקים.
הייתה זו הפגישה הרשמית הראשונה שקיימתי כראש העיר רחובות. והיא הייתה מעצימה, כואבת ומרגשת במיוחד.
הבטחתי לכם במעמד הזה שעיריית רחובות תהיה כאן איתכם ולצידכם בכל תלאות הדרך. שנפעל כדי להנציח את יקיריכם-גיבורינו.
אני מברך על כך שהוועדה הציבורית להנצחת הלוחמים סיימה לאחרונה לגבש את ההמלצות שלה ואנחנו נפעל לקיים את ההנצחה - כהבטחה.
זוהי מחויבות עליונה עבורנו.
אהבה מקודשת בדם.

על לוחות האבן הדוממים, לצד שמותיהם של טל ומיכאל ושי וזיו וירין,
חקקנו השנה ביד רועדת גם את שמם של סמל עמית גואטה, לוחם מגלן, בוגר ישיבת הדרום, שנהרג בעת מאבקו עם מחבלים שארבו לו בדרכו לבסיס.

ושל רב סמל ראשון ניתאי מייזלס, לוחם שריון שנולד בבולטימור והיה להרוג ה-13 של מכינת עצמונה. ניתאי נהרג בקרב בצפון רצועת עזה.

לצידם נטמנו סמל ראשון חיים מאיר עדן שנפצע קשה בקרב במוצב פגה "מגן בארי", ולאחר חודשיים נפטר מפצעיו.

וסמל אפיק טרי, שאמר לאימו שאינו מפחד למות למען המדינה, עוד הספיק לקחת חלק בלוויה של ירין גהלי, קרוב משפחתו, זמן קצר לפני שנהרג בקרב בחאן יונס.

וסמל ראשון בנימין בלאי, בן אמצעי בין חמישה אחים ואחיות. הוריו עלו לארץ ישראל מאתיופיה ולא שיערו שיקברו בן באדמתה. בני נהרג בקרב בבסיס כיסופים.
כולם אהבו עד אין קץ את המדינה שלנו. כולם ספגו בביתם, מכם, את הנכונות להיאבק עבורה בחירוף נפש.

בשירו "האור בקצה", כותב יהודה פוליקר:
" יש לפעמים רגעים שנדמה – הנה האור בקצה מהבהב בחושך..."
והוא מוסיף הבטחה אופטימית:
"כל הרוחות שנשבו כל הלילה
לא יכבו את האור
שעולה בבוקר".
בשנה הזאת, בתוך העלטה האדירה שחדרה לחיינו,
זכינו לראות גם גילויים מופלאים של אור אנושי, מהבהב בחושך.
ראינו אותו בָּהתגייסות של הלוחמות והלוחמים, בסדיר ובמילואים.
בגילויי הסולידריות המרגשים של החברה האזרחית.

וגם בחיים החדשים שנוצרו. בָּילדים של חורף שנת 23.
אחד מהם הוא עוז גואטה, בנו של עמית גואטה זכרו לברכה.
עמית ורעייתו גל החליטו עוד במהלך ההיריון לקרוא לבנם עוז. בחירה שהפכה סמלית ומרגשת במיוחד, לאור נסיבות מותו של עמית שנהרג לא הרחק מקיבוץ נחל עוז.
"התינוק שלנו הוא לא אור בתוך החושך", אמרה גל והוסיפה, "הוא אור בפני עצמו".
אני מאחל שיימצאו בנו הרבה מאוד מקורות אור, שיאירו בפני עצמם ויתקיימו לצד הכאב. 

השופר בראש השנה בכה את דימעתנו והפיל את תחינתנו, השם עוז לעמו ייתן ויברך את עמו בשלום.
יחד אתכם אני שולח מכאן תפילה לשלומם של לוחמינו הגיבורים הניצבים על משמר העם והארץ. להחלמתם המהירה של הפצועים בגוף ובנפש. לשיבתם הביתה של עשרות אלפי התושבות והתושבים העקורים מאדמתם.

יחד, בלב אחד שדואב ושפועם ללא הרף, אנחנו קוראים וזועקים להשבתם המהירה של אחינו ואחיותינו המוחזקים ברצועת עזה, וביניהם גם של תושב רחובות נמרוד כהן, לוחם השריון שלקח חלק בלחימה העזה באזור נירים.
נמרוד, בגוף עייף מכישלונות, בלב שבור לחתיכות, מחכים לך לקבל את פניך. שנה חלפה. שנה טרופה. באה עת לחזור מן ההרים משדות זרים. 
לכם ויקי ויהודה, לאח הגדול יותם והאחות התאומה רומי נזכיר גם היום: אתם לא לבד. אנחנו אתכם. היכן שהכי כואב בחיבוק הריק. 
לא ננוח ולא נפסיק ולא נשקוט, והלב לא יתאחה ולא יחזור לפעום כשהיה עד שנשיב את נמרוד הביתה. 
עד שתחבקו אותו והוא אתכם.
בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.